<h1>איוב ג'</h1>
<h2>דף פז:</h2>
לבאר בו ענין יום הכפורים. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת [תהלים קי"ט], כבר התפרסם על הסבות המונעות שלמות האדם שהן רבות, ומהם ההתעסק בצרכי הגשמים יותר מדאי, כל שכן בהתחבר עמה בקשת המותרות בהשגת העושר, והשררות וטרדת המלחמות, ובכלל שיתחברו בענין האדם טרדות ימנעוהו מהשתדל בלמוד עד שישאר סכל נעדר הידיעה לא ידע ללכת אל עיר, ועליו רמז החכם באמרו [קהלת ז'] אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך, שהוא ע"ה כמו שהתבאר כיון בזה להדריך האדם בדרך ישרה עד שמתוכה ידבק במלכו ובאלהיו ופנה למעלה, ורמז לו על היותו צריך לפלס מעגל הנהגותיו אחת לאחת בדרך הממוצעת כאמרו בבאור [שם], טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, אמר תחלה [שם] אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך, וכיון בזה בהזהרת היות האדם מחזיק בדרך האמצעית אם במעלות מדות אם במעלות שכליות, ובאו מלות צדק ורשע, הערה על מעלות מדות, ומלות חכמה וסכלות, הערה על מעלות שכליות, ועם היות ענין צדיק מונח על אשר הנהגתו תסוב על אפני קו היושר, באה הנה מלת הרבה, להורות שאין הכונה בענין אלא שלא לנטות אחר הקצה ביותר מדאי, ר"ל עד שלא יתן לגוף חקו גם כפי ההכרח, ויהיה זה סבה למיתת גופו, וכן ענין אל תתחכם יותר, רוצה בו שלא יבקש שכלו מופת במה שלא ימצא, והוא אמרו למה תשומם, כלומר שאם יתור השכל אחר המופת עד שהוא תולה בו כל אמונתו ישאר משתומם המחשבה בקצת אמונתו ויעמוד נבוך, והוא אמרם ז"ל [חגיגה י"א ע"ב] שאין לחקור בארבעה דברים מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, והוא אצלי באמרו [משלי ה'] ארח חיים פן תפלס וגו', ר"ל שלא תשקול מעגלי הדת על קו המושכל עד שלא תאמין מה שאין לו מציאות בשכלך, או באה הנה מלת שוממות על רוב הלאות וההתבודדות עד שיתבלבל השכל ולא יהיה בהיר להשיג האמת על פי דרכו, ובהפך זה אמר אל תרשע הרבה, וכבר התבאר על ענין רשע שהוא יאמר על ענין המייה אם אחר ממון אם אחר אי זה ענין המוני, כענין [איוב ל"ד] והוא ישקיט ומי ירשיע, וכן [קהלת ח'] לא ימלט רשע את בעליו, אם כן אין המעט ממנו מגונה אחר שאיננו מבקש המותר, ומפני זה אמר אל תרשע הרבה, רוצה בו שלא יטריד עצמו כל כך באסיפת הממון ובשאר המותרות עד שלא יוכל להשתדל בלמוד די ספקו, ואמר ואל תהי סכל, רוצה בו על התרשלות הלמוד, ואצלי לבאר שלא כיון הנה רק על מעלה שכלית, ולקח לשון צדק וחכמה ורשע וסכלות, להודעת היות אלה האחרונים, ר"ל חכמה וסכלות, מקרים נמשכים אחר הראשונים, ר"ל צדק וחכמה, כי החכמה תמשך אחר בטול ההנאה והסכלות ימשך אחר בקשת המותר, ויחס השוממות בראשונה על הצד שבארנו, ויחס המיתה בסכלות כפי הנמשך ממנה, ובא כמכון אל המיתה המתמדת כי היא מיתה על צד אמתי, ומפני זה לא הזכירה בענין הראשון.
ובדומה לזה נראה לי שכונו רבותינו ז"ל באמרם [עי' אבות דר"נ פכ"ח ה"י], לשיירה שהיתה מהלכת בדרך ועוברת בין שתי דרכים אחת של אור ואחת של שלג מהלך כנגד האור הרי זה נכוה מהלך כנגד השלג מת בצנה כיצד יעשה מהלך בנתים, יחס אל החום נזק ואל הקור מיתה, אולי העירו אל זאת הכונה, ואמר טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, ולקח באחד לשון חיוב ובשני לשון שלילה, רוצה בו שהדבוק באחד הוא צריך להיותו דבוק מתמיד והשני ההתקרב אצלו כפי הצורך ההכרחי לבד כמו שהתבאר, ואז בהיותו מפלס ארחותיו על זה הצד לא יירא להיותו נמשך יותר מדאי אחר ההנאות עד שיגרום לו זה היותו נקבר בקברות התאוה ונלכד בשחיתותיה והוא אמרו ע"ה [משלי כ"ד], כי שבע יפול צדיק וקם וגו', ורמז על השבע מה שרמז באמרו [שם כ"ו], כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו, כמו שבארו קצת מפרשים שבא על ענין יצר הרע ופתויו והסתתו, ואמר [שם] דברי נרגן כמתלהמים וג', והוא משל על המלך הזקן, ר"ל יצר הרע, ואמר עליו שדבריו יורדים חדרי בטן, להמשיך שאר הכחות אליו ולהשמיעם לכונתו, עד אשר לרוב תקפו ימלוך עליהם ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיא הסבה להקראו מלך כמו שהתבאר [נדרים ל"ב ע"ב] במשל הנשוא על אמרו [קהלת ט'] עיר קטנה וג', וקראו [שם ד'] זקן כי היצר הטוב גם כן יקרא מלך כשימצא מי שימליכהו, אבל היצר הרע מולך תחלה, ואין היצר הטוב מולך אלא אחר זמן ואחר נצוח מלחמות וכבוש ממלכות, וכבר אמרו ז"ל [אבות דר"נ פט"ז ה"ב] בענין משליהם, שלש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר הטוב שיצר הרע גדל עמו ממעי אמו, כיון שנולד התחיל מחלל שבתות ואין מוחה בידו הולך לדבר עברה ואין מוחה בידו, לאחר י"ג שנה נולד לו יצר טוב בא חברו לחלל שבת אומר לו ריקה הרי הוא אומר [שמות ל"א] מחלליה מות יומת, וכן בכלם, אדם הולך לדבר עברה כל אבריו נשמעין לו הולך לדבר מצוה התחילו הכל מצרים שיצר הרע מולך על רמ"ח אברים ויצר טוב אינו דומה אלא למי שהיה חבוש בבית האסורין שנאמר [קהלת ד'] כי מבית האסורין יצא למלוך, וכן אמרו במקום אחר [אבות דר"נ שם ה"ג] יצר הרע שרוי באדם מפתחי הלב שנ' [בראשית ד'] לפתח חטאת רובץ, רוצים בזה שהוא גובר מצד טבע, יצר לב האדם מיום הולדו, ונקרא רע להיותו כנגד המושכל, כמו שבארנו היות פעלות הטבע לפעמים כנגד השכל, ומפני זה לא נקרא האדם חוטא עד זמן היות שכלו ראוי לשפוט ולהשיב אחר פעלות הטבע אשר מצדם נקרא חוטא, וקודם זה אינו חוטא כי הטבע יתגבר ואין אומר השב, ואז ראוי להקראו יצר הרע רק על שם סופו, וכבר אמרו ז"ל [אבות דר"נ שם] אין יצר הרע בבהמה, רוצה בזה להיות פעלותיה טבע גמור כמו שהתבאר, ולהיות כחות הטבע יוצאות לפעל מיום הולד האדם קראוהו זקן, ועם היותו מלך וזקן אין ראוי לכבדו אבל להכניעו תכלית הכנעה, מצד היותו זקן אשמאי ומלך נבל מושל מקשיב על דבר שקר, וזקנתו זקנת הטפשות יוסיף דעת יוסיף מכאוב, והזהיר שלא להשמע לחלק אמריו והוא אמרו [משלי כ"ו], כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו, רוצה בו על צד המשל שאם יחנן קולו, כלומר שיאמר בעצמו להמשך אחר זה המותר, כי לא ימשך עוד בזה רק בפעם הזאת, או שאין זה הענין כדאי להשיג בעשותו חסרון, וכיוצא באלו ההסתות אל יאמן בזה.
ואמר כי שבע תועבות בלבו, רוצה בו על דעת קצת מפרשים ששבעה כחות יוצאים מצדו כלם לשכים ולצנינים עוזרים לרעה והם שבע הכחות אשר למרגיש כמו שנודע למבינים, ומצד הראות לעין פעלת הכח הנזכר אשר התאוה להשיג הנאה היוצאת מכל אחד מהם בא הרמז אל זה הכח, והוא אמרו [שם כ"ד] כי שבע יפול צדיק וקם, רוצה בו שאם לפעמים יפול הצדיק ברשת אלו השבעה, לפי הצרך ההכרחי על צד מה שיחייב הטבע חיוב אין מפלט ממנו, ר"ל שלא ימשך אחריהם לצרך הנאה רק לפי צורך עמידת גופו אין בזה רע, נמצא שאין ענין ההמשך אחר החמר רע בהקש אל צורך עמידת גופו, וכן ההמיה אחר העשר ושאר המיות המוניות אין בהם הזק בהיות ההקש אל המצאת המכוון.
ואמנם הזהירו שלא להתמיד בזה כמו שביארנו באמרו [קהלת ז'] טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, הזהירו שלא להשתדל בהם רק על צד שלא יאבד המכון באבדם, ולהיות הנמלטים מזה מעט מהרבה אחד בעיר ושנים ממשפחה בא הרמז באמרו [שם ח'], מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וגו', התפלא על העוזבים ארחות יושר הקוטפים מלוח עלי שיח, ר"ל שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, כמו שרמזו במשליהם ז"ל על זה [ע"ז ג' ע"ב], ואמר מי כהחכם, כלומר איך אפשר להניח זאת המעלה אחר שאין אחרת כמוה כמו שאמר גם כן [קהלת ז'], בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה, רוצה בו שמעלת השלמות היא עקר ואליה התשוקה, וההמון לסכלותם יעשו שאר המעלות עקר והיא טפלה להם, ומפני זה אמרו ז"ל [אבות דר"נ פכ"ח ה"י] כל מי שעושה דברי תורה עקר ודרך ארץ טפל עושין אותו עקר לעולם הבא דרך ארץ עקר ודברי תורה טפל עושין אותו טפל לעולם הבא, ובא הנה מלת דרך ארץ על כלל שאר המעלות, הכונה בכל זה להיות התורה קבע ושאר הענינים עראי, כל שכן בטרדת הענינים הנזכרים שאין לעשותם עקר, מצד שאם ישים השתדלותו בהם ימנע המצא בו מה שיבוקש ממנו, כי הטרדא צרת הלמוד לא תדור עמה בשום פנים, וכבר אמרו ז"ל [עירובין נ"ה ע"א], לא מעבר לים היא [דברים ל'], לא תמצא בסחרנין ותגרים, ומשלי הערב אמרו דרך צחות רחוק עם כבדות האדם לתפוש שני צבאים במרוצה אחת, המשל בזה שעם היות באדם מסך מבדיל בין הראות והנראה ומחיצות מונעות, רחוק בהשתדלותו להשיג שלמות חכמה עם השיגו שאר ההנאות כשלמות העשר ושאר ההנאות, ודמה השלמות לצביים, לרוב קלותם עד שילאה האדם בהשיגו את האחד ואיך יתחרה את השנים, ואמר אחד מחכמיהם גם כן בהשתדל השכל בענינים שונים ימעט שלמותו בכל אחד מן הענינים וישיג באחד לבדו בבקשת האחד מה שלא ישיג בבקשת השנים מבין שניהם, וכן אמרו רוב החריצות במה שלא יעזור ההצלחה לא יועיל אבל יזיק, ולהזהיר, ולהורות העדר האחת בסבת האחרת עד שיאבדו שתיהם בהקשותו לשאול הביאו במשליהם דרך צחות הערה על זה משל, קראוהו משל הכלבה, הניחו במשליהם, כי היתה בעיר כלבה אחת והיתה עיר אחת קרובה אל העיר ההיא, והזדמן שהכינו הכנות גדולות להתקדש למסבתם בסעודות גדולות, לשנים בנים נולדו לשתי הקריות אחת הנה ואחת הנה, והכלבה הרגישה בהכנות ההם וחשבה בעצמה שאלו תשיג ותזכה לשתי שלחנות ההם תועיל לה כל ימיה תועלת חזק, אבל שתצטרך אל זה לזריזות גדול וחריצות רב, בטוב לבה בזאת המחשבה נדדה שנתה מעיניה העירה שחר, ותקם חצות לילה ותלך אל העיר הקרובה, כי אמרה לקחת לה משם צידת ארוחתה תכף באה ואחרי כן לשוב אל עירה ולאכול ולשחוק, ויהי כבאה והבקר אור ולא הכינו עדין דבר מכל ארוחתם, ותאמר בלבה אחרי כן מה לי איפה ומשנה ביאה זו, אין לחם ואין צידה, הנה האש והעצים ואיה השה, טוב ללכת אל בית המשתה האחר וכשבעי שמה אשוב הנה ואמצא הכל מתקן לסעודה, ואמנם אצטרך לחריצות ולמרוצה קלה אולי יקדימו לאכול, ותלך לה פסוח והמליט ותמצאם כבר אכלו הקרואים לא נשאר רק מותרות לבני הבית ולמשרתים, ותבז בלבה אכול עמהם ותאמר לרוץ עד האחרת, כי אמרה אם אמצא הקרואים טוב ואם אין יגאלוני המשרתים ובני הבית ואוכל עמהם, ותלך ותרץ וכבר אכלו הכל הוסר כל שלחן ונאספה כל שמחה, ותכאב בלבה ותאמר עם כל זה לא תזיק לי זריזותי אלכה ואשובה אל מקומי הראשון אולי אמצא בני הבית יאריכו בשלחן אולי יתעשת האלים לי, ותרץ מרוצה רבה ובבאה אין נודד כנף פוצה פה ומצפצף, ותשאר העניה מרודה ועצבה משני בניה הנולדים לרעתה רעבה ויגעה בוכה ומתאבלת, ותרץ ותגד לאביה את כל התלאה אשר מצאתה בדרך, והוא בשמעו יסרה למשפט ויאמר כי חטאה בהשתדלותה, ואלו המתינה בקריאתה עד אכול ושבעה כבר השיגה החלק האחד על תכלית השבע, ואולי אחריה יהיה באה באחרת עוד שהקרואים במסבם, או לפחות תשיג מעט עם בני הבית הבאים אחריהם, כל זה משל להיות הענינים נמנע המצאם בבקשת תכלית לשניהם, והראוי לבקש האחד עד שימצא תכליתו ולהיות ידו נטויה באחר למציאות מעט עד שיוכל להעמיד שלמותו, והוא אמרם ז"ל [ברכות ל"ה ע"ב] ראשונים שעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי זו וזו נתקיימה בידם, באורה אצלי נתקיים בידם מכל אחת מהם המבקש מהם, אחרונים שעשו תורתם עראי ומלאכתם קבע זו וזו לא נתקיימה בידם, והוא אמרם [שם] לא ימוש ספר התורה הזה מפיך [יהושע א'], יכול דברים ככתבן, ת"ל [דברים י"א] ואספת דגנך תירושך ויצהרך, הא מה אני מקיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, התנהג בהם מנהג דרך ארץ, רוצים בזה שיתנהג בענין על צד ראוי, ואצלי לבאר באמרו התנהג בהם מנהג דרך ארץ, שהוא מוסב על אמרו ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, ואמר כשתתן לבך לאסיפת העושר והקנינים התבונן באספך מגרנך ומיקבך דרך כל הארץ ואחרית האדם מה היא, ואז תבז בלבך כל אשר תצבור, והשתדל בשלמות ימצא בך לבדך לעולם, והוא שלמות החכמה אשר נוצרו יאכל פריו ואכל וחי לעולם, ועל זה אמר הנביא ע"ה [ירמיה ט'] אל יתהלל חכם בחכמתו וגו', ואמנם על דעת יונתן להיות ענין חכם בחכמתו רומז על שלמות החכמה גם כן, והכונה בפרושו שלא יתהלל בעל המעלה במעלתו אם לא יתנהג בה כראוי, והוא שהזכיר על אלו שלמה בר דוד חכימה ושמשון בר מנוח גברא ואחאב בר עמרי עתירא, מפני שאלו השלשה חטאו באלו הענינים, זה בחכמתו וזה בגבורתו וזה בעשרו, כמו שהתפרסם הכשל שמשון בגבורתו, והכשל אחאב בענין העושר על דמי נבות, וכן הכשל שלמה בענין טעמי מצות, והוא אמרם [סנהדרין כ"א ע"ב] מפני מה לא נתגלו טעמי מצות, שהרי שתי מצות נתגלה טעמן ונכשל בהם גדול הדור שנ' [דברים י"ז], לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים וג', עד שאמר אני ארבה ולא אסור, ואומר [מ"א י"א] ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, וטעם התגלות אלו הטעמים בתורה יותר מן האחרים שלא נתגלה הטעם באחד מהם זולתי טעם כללי לזכירות ענינים עוברים אין לחוש בידיעתם לחולשת ענין המצוה ובאלו נתגלה הטעם, נראה לי הסבה בזה שלא חששה תורה למצות מסורות ליחיד כל שכן למיוחד שבעם והוא המלך שכל הנהגותיו ביושר ובעצה נכונה.
ואמנם על דעת הר"ם ז"ל במאמר הנזכר, ר"ל אל יתהלל חכם וגו', שהשלמיות אמנם יחלקו על ארבעה חלקים, הראשון שלמות העשר, אשר כלנו ואשר דמה לנו בהיותנו כלנו כורעים ומשתחוים לפניו ככל אשר צוה לו המלך הזקן הסובב בדברינו אלה, ואין צריך להאריך בפחיתותו, וכבר נודע היותו מתהפך תמיד רצוא ושוב כמראה הבזק, ואמרו חכמי המוסר, שלשה אין לבטוח בסבר פניהם המלך והים והזמן, שזה השלמות, ר"ל הצלחת האדם במקרי הזמן, אין דבקות בינו ובין האיש כלל ואיננו רק דמיון גמור, והוא על דרך צחות לקצת מפרשים אמרו [קהלת ה'], ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו, רוצה בו אצלי הערה על פחיתות ההמיה אל זה השלמות ואמר, כי ברבות הטובה לאדם כן ירבה וכן יפרוץ ענין הוצאתו, אם כן מה כשרון לבעליה, כלומר מה הרויח בעל הנכסים המרובים אחר שהוא צריך לכל היוצא מהם יותר מבעל הנכסים המועטים, אחר שיספיק לו היוצא מהם גם כן, וכחיות זה כן חיות זה, כלומר אחר שאין הצרך בזה השלמות רק להמצא לאדם די ספקו לבד, מה הפרש בין זה לזה, נמצא שאין בזה רק דמיון גמור ושמחת היצר בראות השפע גדול והוא אמרו, כי אם ראות עיניו, כי האדם יראה לעינים והשרידים ללבב, והשלמות השני הוא שלמות בצורתו ותכונתו וגבורתו ובריאותו, וזה השלמות גם כן אין להאריך בפחיתותו, שתכלית זה השלמות אינו רק להיות האדם בעל איברים חזקים בתכלית השווי ובתכלית היופי, ישא משא כבד ביפיו תחזינה עלמות ישבר כלים בכחו ועצמתו וזה התכלית איננו לאדם באשר הוא אדם רק מאשר הוא ב"ח, אף כי לא ישיג בזה בשום דבר לשלמות אחד מב"ח, אם לכח אמיץ הנה, אם ליופי מי יועידהו, הנה אם יגיע האדם לתכלית מה שאפשר בגבורת האדם לא ישיג לגבורת האריה והפיל והפרד, ואם יגיע עד תכלית היופי לא הגיע לפלגות יופי הסוס והטווס וקצת מיני ב"ח, ובמשלי הערב העידו על מאמר אחד החסידים אמר על קצת בני אדם נעדרי החכמה שהם אצלו כבהמה וחיה בדמיון כעס וגאוה ומרמה, ואחר זה הפליגו בדברו לומר שיש לב"ח יתרון גדול עליהם מהם במלאכה ומהם בגבורה ומהם בנדיבות ומהם בערמה, כמו שתמצא שאין בכל העושים במלאכה מי שיתקן צורת רוקם בכל ציוריו כאריגת העכביש וכבנין הדבורים וקצת שאר בעלי חיים, ילאה האדם לעשות כתבניתם אשר הוא מראה מהם, וכן בשלמות הגבורה אין אדם גבור בארץ יגיע לגבורת האריה והנמר וכן לא יגיעו לנדיבות התרנגול ולערמת השועל, אחר זאת אין להאריך בחסרון זה השלמות ופחיתותו והוא נכר ונראה לעין, והשלמות השלישי הוא יותר נכבד מן הנזכרים להיותו מבוא אל השלמות האמתי, אף כי הוא הכרחי בקיום הישוב המדיני, והוא שלמות המדות, וכבר העידו עליו שהוא מבוא אל השלמות האמתי באמרם, שריח בגדותיהם של צדיקים מעין העולם הבא, כמו שכבר התבאר, ואמנם עם היות זה השלמות נכבד כשתציעהו בשכלך תמצאהו כלי לזולתו, ואם תצייר היות האדם לבדו אין מקום לזה השלמות כלל, אם כן הוא גם כן חוצה לו ואליו הוא נושא באור אמרו [ירמיה ט'] אל יתהלל חכם וגו', כי מלת חכמה נופלת על ארבעה ענינים, תפול על מלאכת האומנות כאמרו [שמות ל"ה] בחכמה טוו את העזים, וכן הרבה, ותפול גם כן על ערמה והתחכמות, [שם א'] הבה נתחכמה, [ש"ב י"ד] ויקח משם אשה חכמה, רוצה בו בעלת ערמה ותחבולה, ותפול על שלמות אחרון, [איוב כ"ח] והחכמה מאין תמצא, ותפול גם כן על שלמות מדות, [שם י"ב] בישישים חכמה, כי הדבר הנקנה מצד הזקנה לבד הוא סדור הנהגה ושלמות המדות, והשלמות האחרון הוא שלמות הידיעה אשר בו יצויר כל מושכל, והוא לו לבדו אין לזרים אתו, ומפני זה רמז עליו החכם במלות יורו זה והוא אמרו [שה"ש א'], בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלא לא נטרתי, ואמר שעליו ראוי שיתהלל המתהלל, והוא אמרו [קהלת ז'] ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה, רוצה שעם היות קצת השלמויות טובים והכרחיים בענין האדם מכל מקום שלמות החכמה היא תחיה בעליה, וכל ימי עמוד האדם בלא חכמה אינם חיים ולא יכנס זמנו בכלל זמן, אל יחד בימי שנה במספר ירחים אל יבא
